Content / Interactive

יש כל כך הרבה מה לומר על לא מעט דברים, אבל השבוע כבר התחיל והעבודה רבה, ולכן אסתפק הפעם בטור בנושא יח”צנים ואינטרנט, כפי שלא התפרסם בכלכליסט:

זה קצת לא הוגן לסכם את הקשר הסבוך והמורכב של ענף היח”צ הישראלי והאינטרנט בפחות מ-400 מילה, במיוחד שניתן למצותו גם במילה “מעפן”.

כשרני רהב מקיף את שולחן עבודתו בשלל מסכי LCD אה-לה-”חדר מלחמה” של יאיר לפיד כדי לעקוב בזמן אמת אחר אתרי התוכן הישראליים, האצבע שלו לא נמצאת על שום דופק של האינטרנט. נאמר זאת בעדינות: האינטרנט היא מעט יותר מוואלה ו-ynet. אבל לא רק היחצ”ן המוביל בישראל, מרבית הענף (לא, לא אתם וגם לא ההם, אבל כל היתר) מעדיף להדחיק את כל מה שעושה את הרשת למה שהיא.

העידן הכלכלי הנוכחי, היעיל כל כך, גרם לתקשורת מדולדלת שורות וממון, פחות מקצועית, שמכירה תודה על המידע המעובד והנוח לעיכול המטווח אליה מחרושת היח”צנות. מעולם לא היתה התקשורת הישראלית נתונה להשפעה כל כך גדולה של פעולתם. והאינטרנט? בשליטה, תודה ששאלתם, ההודעה לעיתונות יצאה לכל האתרים. אפילו נתקשר כדי לוודא שהאימייל הגיע.האור הזה בשמיים? לא, זה לא מטאור.

המדיום הזה יכול להיות מקסים במיוחד כשהוא משבש ומרסק. כל עוד אתה לא דינוזאור שעסוק בהדחקה. תפקיד יחסי הציבור, כמו גם הפרסום, הוא להציג גירסה משופרת ומלוטשת, גם אם לעתים מעט עילגת, של מציאות הלקוח. לייפות, לכסות, לשקר. זה עובד במודעה צבעונית שכל הוגיה ליטפו עצמם עד כמה היא “מחוץ לקופסה”, או ביחסי תן-וקח במסגרתם נכנסת כתבת ה”לייפסטייל” לעיתון היומי. זה לא עובד ברשת.

כבר נאמר שאם מישהו היה מדבר אליכם כמו תעשיית השיווק והיח”צ, הייתם מורידים לו כאפה. הטון המעושה, העסקי, פשוט לא עובד במדיום שהוא שיחה גדולה ומתמשכת. אי אפשר להסתפק בשכירת גדודי טוקבקיסטים – זה לא באמת לשוחח, וחוץ מיח”צנים אחרים (ועמיר פרץ), אך אחד גם לא יקשיב לכם. אי אפשר רק לחקות את המניירות ברשת. אי אפשר לשחזר מסר פרסומי, סתם לדוגמא “ככה זה כשאוהבים”, בלי לקבל ברשת את ה”פחחח” לפנים. אי אפשר ליצור בלוג של חברה בלי שכותבו יהיה גם מומחה בתחומו, וגם בעל קול ברור ואותנטי.

מומחיות בתחום הפעולה של הלקוח לא תמצא אצל אף יח”צן, כמעט, שלא לדבר על קול ברור ואותנטי, מושג הזהה לסיטרא-אחרא מבחינתם. הרי עצם הקונספט של “שיחה” מנוגד לדי.אן.איי של הענף. כדי לשרוד באינטרנט משרדי היח”צ המקובלים יהיו חייבים לשנות את המודלים העסקיים ולהפוך מ-Public Relations ל-People Relations. אין דרך בה יעשו זאת בלי לאיין את עצמם.

כמו תעשיית המוסיקה.

בבלוג “מיתוג אישי באינטרנט” כתב השבוע מאור קפלנסקי, במסגרת הסדרה “בלוגרים מפורסמים”, על דבורית שרגל. בשולי הדברים מבטיח קפלנסקי לכתוב עלי, כן עלי, בשבוע הבא. על מנת להקדים תרופה למכה, הטרדתי את דביר וולק, מוביל חברתי ואב השנה, שיכתוב עלי את הערך המתאים באופן נטול פניות ככל הניתן.

בבקשה:

הטוב: מחלוצי האינטרנט הישראלי והבלוגיה הישראלית. למעשה, יש חשד שגדי היה איש התוכן הראשון באינטרנט עוד בראשית שנות ה-70, למרות שעדיין לא היה לו מחשב ואינטרנט. כותב מספר בלוגים בהם הוא נכנס בכל מיני טמבלים שלי אין כוח להיכנס בהם וגם אין לי בלוג להיכנס בהם בו, כך שהוא משמש שופר של חלק מאוכלוסיית האינטרנט שקולה לא נשמע. כותב שנון וארסי שתמיד אוהב ויכוח טוב. היה שותף להקמת הבלוגיה של תפוז, ואפילו נתן לה את שמה.

הרע: ולא יעברו חמש דקות בלי שהוא יזכיר לכם שהוא מחלוצי האינטרנט בישראל. יש חשד שכמה בלוגים שלו לא התעדכנו מאז ראשית שנות ה-70, אם כי מרוב בלוגים נראה לי שגם לגדי קשה לעקוב, ואפילו הוא לא לגמרי מבין את החלוקה הנושאית ביניהם. בטח שלא אף אחד אחר. לעולם לא יחמיץ הזדמנות להסתכסך עם בלוגר אחר.  היה שותף להקמת הבלוגיה של תפוז, ואפילו נתן לה את שמה.

הלא נודע: מספר הבלוגים ששמשון מנהל.

(ואם אתם כבר כאן, דעו מה לאחל לפסח הקרוב)

ברגעים אלו ממש מיליוני סמסים, טרנזיליון מיילים ושלושים ושתיים אגרות בדואר של ברכות לחג הפסח, חג החירות, נשלחות.

כשאתם מאחלים חג חירות שמח, אל תשכחו לציין שאם לא נעצור את חוק הצנזורה באינטרנט, כבר לא תהיה לנו הרבה חירות בשנה הבאה.

אה, כן: חג חירות שמח לכולכם, כשר לאלו שמקפידים ופחמימתי ונימוח לאלו שלא.

עכשיו מתנהל פאנל בועידת דה-מארקר שכותרתו: “היפהפיה הנרדמת - האינטרנט הישראלי ב-2007″. חברים, יש לכם טעות: האינטרנט הישראלי הוא לא היפהפיה הנרדמת, אלא הכוניפה המעולפת.

אתמול היה יום יחסית מעניין בו היו יזמי אינטרנט ודיונים באולמות ובמסדרונות על הרשת. היום היה יום בו דיברו על האינטרנט הישראלי, והסתובבו המון אנשים שאולי מתפרנסים מזה, אבל לא כל כך מבינים בזה (לא רק, לא רק. אבל בהשוואה לאתמול - שמיים וארץ).

מטה המאבק בחוק הצנזורה עוד נמצא בשלב ה-Stealth Mode, אבל סנוניות ראשונות מתחילות להגיח - במיוחד לקראת כנס Tech Ed של מיקרוסופט באילת ביום ראשון, הדפסנו כמה חולצות עם הגרפיקה שמופיעה למטה. מגיעים לכנס? רוצים חולצה (יש XL ו-XXL, אבל אני בטוח שכביסה אחת וזה גם יתאים לגמדים)? תשאירו הודעה בתגובות. נמצאים במרכז תל אביב ורוצים חולצה במהלך מחר? גם כן הולך (עוד הודעות שוטפות אחרי הגרפיקה).

בהמשך לשגעון הריקרול, הניו יורק מטס מבקשים מהאוהדים לבחור שיר שיושמע בסוף האינינג השמיני בכל המשחקים. החבר’ה מדיג מציעים שתבחרו בשיר המובן מאליו.

עוד יגיע פוסט (בבלוג האחר, מן הסתם) ארוך יותר, אבל בינתיים, אם יש לכם לב ואתם לא שווייצרים, תנו יד למאבק למען המרפאה לפליטים בתל אביב. תיכנסו לשוקי ותמשיכו משם.

אפרופו העיצוב החדש של העמוד הראשי ב-ynet, פרט חשוב אחד נפקד מתיאור תהליך ההשקה שלו: ממש כמו העמוד הראשי הקודם של האתר, הוא בנוי באופן בזבזני מבחינת משאבים, שמכריח את המחשב שלכם לעבוד 30-40% יותר קשה. עד כדי כך שאם אתם גולשים בכמה אתרים והמחשב מרגיש פתאום איטי ועמוס לאללא, פשוט סגרו את החלון של ynet ותרגישו כאילו הרגע שדרגתם את המחשב. העמוד החדש טוב מאוד, בוודאי יותר ממודל שנת 2,000 שהוטלא מאז פעמים רבות, אני רק תוהה אם לא יכלו לעשות זאת באופן שיתחשב יותר בקהל הגולשים, גם אם רובם לא מודעים למה שהאתר עושה למחשב שלהם.

כדי לנסות את זה לבד בבית, לחצו על ctrl+alt+delete (בחלונות XP) ובחרו ב-Task Manage. בחרו בטאב Performance, כלומר “ביצועים”. עכשיו פתחו דפדפן וגלשו לאתר. מותר לכם לבחור אתר די עמוס (במקרה של הבדיקה שלי מדובר בשמונה טאבים פתוחים בפיירפוקס, כולל שניים עם פייסבוק, גוגל רידר, ג’ימייל וכמה מאמרים ממקומות שונים ברשת). עכשיו גילשו ל-ynet ותקבלו דוגמא כמו כאן בחלק הימני של הגרף (גלשתי לתוך והחוצה מ-ynet) - יותר מהכפלה של העומס על המעבד. למה? מאותה הסיבה שכלב מלקק לעצמו את האשכים.

אופס.

צחר רותם מחברת 3points (גילוי נאות, אני ב-Advisory Board שלה) כותב על התופעה המעצבנת והפאתטית שזוכה ליותר מדי תשומת לב מהתקשורת של התחזות למטרות מסחריות בטוקבקים. זו תופעה מגעילה וטוב שאנשים שעובדים עם חברות שמשוכנעות שזו הדרך לפעול באינטרנט - התקשורת אשמה! - יוצאים נגדה.

וזה גם המקום לומר מברוק ל-3points שסוגרת עכשיו שנה לפעילותה, וכבר אספה לעצמה מערך לקוחות מרשים. עד לפני שנתיים הייתי משוכנע שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה מה שצחר עושה כרגע. בדמדומי התחושה החולפת הזו פגשתי את צחר, ותכננו הקמה של חברה כזו יחד. כמו שאתם יכולים להבין, אני חולם היום חלומות אחרים וצחר פשוט הוכיח יכולת ביצוע להגשים את החלום שלו. אם אתם עובדים עם חברה שאין בתוכה /או בעיסוקה טיפול במדיה ובכל זאת מבינה כבר שצריך להיכנס לעולם האינטרנט הנוכחי, תפנו ל-3points. תגידו שאני שלחתי אתכם.

רן הר נבו (שאתם אולי מכירים בתור הופמן, על שם הדוקטור) פתח בלוג נוסף לענייני אינטרנט. בעברית. הדבר המיוחד בבלוג שלו הוא שרן הוא מנכ”ל סטארטאפ שגייס לאחרונה, 5min, ועתיד לעבור בתוך מספר שבועות לניו יורק. אלו, כשהם פותחים בלוג (לרוב לראשונה) הוא בדרך כלל באנגלית, וישר מקשר לבלוגספירה הישראלית באנגלית. בפוסט די מופתי שראוי שיעורר דיון רן מדבר על תעשיית האינטרנט הישראלית המנותקת למדי ממה שקורה באינטרנט העברי, ומסביר למה הוא, בכל זאת, יישאר גם כאן כשיהיה שם. ציטוט:

אני מבין את הצורך הישראלי להיות מעודכן, מודרני, חלוצי, שווה בין שווים. אני מבין גם את הצורך לכתוב לשותפים העסקיים בפאלו אלטו ומנהטן במקום לקהיליית היזמים מ”החצר האחורית” של אירפורט סיטי. אני מבין את הצורך, אבל נדמה לי שדווקא בו, ברצון הנואש הזה להרשים גלובלית, מסתתרת פרובינציאליות לא קטנה.

ביום ראשון השתתפתי בישיבת מועצת העיתונות, לאחר שמזכ”ל המועצה הזמין אותי לדבר על חוק הצנזורה. נדמה לי שהמועצה כבר היתה טעונה מספיק לגבי כל נסיונות צנזורה באשר הם - הנושא הראשון על סדר היום היה הצעת החוק של יובל שטייניץ למנוע אפשרות של פרסום תמונות של אנשים שנעשו ברשות הרבים ללא אישור. זו הצעה כל כך בעייתית עד שממש הורגש התענוג של הדוברים השונים במצאם בה פירכות ובעיות ללא סוף, כולל כמה הערות סרקסטיות למופת מצד עמוס שוקן.

בהמשך התבקשתי לתאר את הבעייתיות שבחוק הצנזורה. היה מרתק ומאלף שהשאלה הנפוצה ביותר בתקשורת ביחס לחוק - כל ההתייחסות מלאת הקדושה לתירוץ העלוב של “בטחון הילדים בעד ונגד, באר הסבר ונמק” לא עלתה לדיון מרגע שהובהר שהטכנולוגיה עליה מדבר החוק כמוהה כחלליות אישיות לטוס לירח: אולי זה יהיה, מתי שהוא, לא כדאי אבל שננסח להן את חוקי התעבורה ברגע זה. באשר לסוגיה החשובה יותר, נושא ברירת המחדל של הסינון ובעצם כפייתו על אזרחים שלא ביקשו זאת, המועצה השתכנעה - כמו שהשתכנעו כמעט רוב הארגונים למעט ש”ס, ח”כ מרציאנו שקנה כך את תמיכת ש”ס בחוק הפרסומות באיילון וחנה בית הלחמי - שהחוק מיותר, מזיק ומהווה צעד ראשון במדרון חלקלק ומסוכן. השופטת דליה דורנר שאלה אם יש מישהו מהמועצה שלא מתנגד לחוק, והודיעה כי המועצה תנסח ותפרסם החלטה כנגדו.

בדרך החוצה היתה שיחת אוף רקורד קצרה בהשתתפות עו”ד מי-טל גרייבר שוורץ מאיגוד האינטרנט ומתתיהו טננבאום מ”המודיע”. למרבה הצער לא סביר שנראה ב”המודיע” בקרוב התייחסות כלשהי, מטוב ועד רע, לחוק המדובר.

אם החוק של ח”כ שטייניץ (בראש השולחן, ליד השופטת דורנר) יעבור, אי אפשר יהיה לפרסם תמונה כמו זו

להלן שתי מצגות שהוכנו על ידי ד”ר נמרוד קוזלובסקי ומוצגות פה ברשותו. המצגות הוצגו בפני חברי כנסת בעת הדיונים שקדמו לחוק. המצגות מועברות על ידי דובר, לכן הן לא “עובדות” במאה אחוז בצפיה לבד. השתמשו בהן אם תרצו כשאתם מדברים עם חבריכם שסבורים שיש מצב שהחוק “מקסים”, או בכלל.

ד”ר קוזלובסקי פועל נגד הצעת החוק מטעם החברות הסלולריות.

מצגת ראשונה: ההשפעות הקשות על חופש הביטוי:

מצגת שניה: הסיכון הבטחוני שמנגנוני הסינון של החוק יוצרים:

המאבק כושל, בינתיים, לא רק כי חוק הצנזורה עבר בקריאה ראשונה, אלא גם כי עושה רושם שקשה לומר לאנשים אינטליגנטיים תשמעו, זה שאומרים שהחוק למען ילדינו לא באמת אומר שהוא עוזר לאיזה שהוא ילד, כן? כלומר, אפשר לומר, אבל קשה להזיז בני אדם מדעתם לאחר שנתקבעה, ומילותיו הפייסניות (גם אם לא בהכרח מדוייקות) של השר אטיאס מקשות על ההתנגדות לתועבה הזו.

קחו למשל את יובל אברמוביץ’, שחקן מוכשר, תסריטאי ועיתונאי המגיש את תוכנית “הבראנז’ה” ברדיו תל אביב (יחד עם עו”ד יורם מוקדי). בשבוע שעבר התראיינתי טלפונית לתוכנית יחד עם שר התקשורת שנכח באולפן (זה היה יום אחרי הראיון בערוץ 2 ובערך שעתיים אחרי שסיימתי את עריכת טוקבק-הווידאו לשר אטיאס). קיוויתי שנוכל נוכל ללבן שם עוד דברים שהיריעה קצרה להם בערוץ 2.

ביקשתי מההפקה להיות נוכח באולפן, מאחר וממי שנמצא רחוק נשללת לרוב המילה האחרונה. ההפקה השיבה שמסיבות של לוגיסטיקה ומרחב באולפן זה בלתי אפשרי. בסופו של דבר, לא הייתי צריך להגיע כדי להשמיע את דברי - צירוף של מגישים מנומסים, העובדה שהייתי טעון ולוחמני אחרי כמה שעות של עריכת הווידאו ומכשיר טלפון בעייתי שגרם לי לשמוע בקושי את האולפן הובילו לכך שאמרתי כל שהיה לי לומר, ואולי אפילו מעט יותר מכך.

בכל מקרה, לאחר סוף השיחה אמר המנחה יובל אברמוביץ את הדברים הבאים:

קודם כל תודה רבה לגדי שמשון, פרשן כלכליסט, הארת את עינינו והוספת כאן הרבה אנרגיה באולפן. תודה רבה. אני חייב לומר לכם, אה, כמה דברים…אין ספק, כבוד השר, שאולי מבחינה משפטית צריכים לבדוק באמת כמה דברים ואני לא בקיא בענייני משפטים ומה קורה בעניין ברירת המחדל, אם באמת הוא לא גובל באיזה משהו שהוא, אתה יודע, גלישה וכניסה לפרטיות, אבל אני חייב לומר ואני בן 31, תל אביבי, צעיר וליברלי.. אני חייב להגיד שבעיני זה חוק מקסים. ואולי עכשיו כמה מחברי ששומעים את תוכנית הבראנז’ה מזדעזעים, קיבלתי כמה סמסים של מה זה החוק הזה, אני חייב לומר שבעיני זה דבר מבורך. כל עוד לא יסגרו את פייסבוק - שיהיה חוק!

תגידו, זה לא מדכא? אין לי עניין לרדת על אברמוביץ - ותגובות מהסוג הזה לא תותרנה כאן - אבל באמת, מה אפשר לומר? שעיתונאי בתחום התקשורת חושב שסוגיות החופש והדמוקרטיה הם בחינה “משפטית” שמי שלא בקיא לא אמור להחזיק דעות לגביהן? יש ים דאחקות שהטקסט מזמין, אבל שניה אחר כך הוא בעיקר מעורר בי עצב. איך אפשר לשכנע את יובל אברמוביץ? זה חשוב, לשכנע אותם. האם אפשר בלי לומר בעצבים את המתבקש תשמע, אתה מדבר שטויות, מכרו לך במקצועיות כותרת מקושטת שגרמה לך לעבור לדום, אה.. וגם הדאחקה על פייסבוק בסוף לא יוצאת ממש טוב?
יש דרך, לדעתכם? כי זה באמת חשוב.

הדיון המלא בתוכנית:

יש לי הרבה מה לומר על הוידאו הזה, אבל זה כבר יהיה בהזדמנות אחרת. אתמול בערב התראיינתי עם השר אטיאס בערוץ 2. בגלל קוצר הזמן לא יכולתי להגיב לכל מה שאמר. אז הוספתי את התגובות על הוידאו. אם יש לכם כמה דקות, מומלץ על מסך גדול.

במסגרת “היום הלאומי לאינטרנט בטוח”, יוזמה שנועדה להגן על ילדינו ולקדם את מיקרוסופט, התארחתי הבוקר בערוץ 10. אני מתחיל להתרגל לטלוויזיות הללו, ובינתיים זה נעים מאוד.

להלן הדיון בתיק תקשורת בנושא הסכנות שבאינטרנט, בהשתתפות רפ”ק עו”ד מאיר חיון מיחידת להב במשטרת ישראל, עבדכם הנאמן בשבתו כפרשן העיתון החדש “כלכליסט” לענייני אינטרנט ופרופסור עזי ברק מאונ’ חיפה.

(הקטע עם הסרט “ללא עקבות” שהיווה טריגר לדיון נערך כמעט כולו החוצה: זה סרט כל כך לא אמין מבחינת תיאור האינטרנט שבו שהשימוש בו הוא אמנם שאפו ליח”צנים, אבל באמת מביך בדיון רציני. כמו שעידוק אמר - זה לאנשים ש”הרשת” עם סנדרה בולוק היה מורכב מדי בשבילם. חוץ מזה, יוטיוב מאפשר סרטים באורך של עד 10 דקות)